עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

התחלתי לכתוב בלוג,
כי פתאום יש דברים שאני לא יכולה להגיד לאנשים בפנים.
חברים
Thelsehaunted princessIM ALedyaSystem Me
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
בלעדיך
22/09/2018 00:55
Rose
אחרי כמעט שנה שלא ראיתי אותך, שנה שלא טעמתי אותך, מצאת איזו דרך לחזור לי אל המחשבות.
זו עיר קטנה, ובכל זאת לא יצא לי להיתקל בך מאז.
אבל הנה אתה כאן, חי ונושם לי בתוך הראש, בלב, בוורידים, בעצמות, בדם שזורם לי בגוף.
יש לך פינה קטנה בלב שלי, עם כיסא ושולחן קטן מעץ. 
אתה יושב שם, לוגם מהקפה המוזר שלך, המר, החזק. זה שהיית שותה חמש פעמים ביום, שהייתי טועמת בחוסר רצון כששפתיך נשקו לשלי.
והקול שלך, אוי הקול שלך. מהדהד בראשי 24/7. אתה לא כאן כבר 11 חודשים ו23 ימים ואני עדיין שומעת אותך קורא לי "רוזלך" בקול הרגיש והעדין שלך. 
אף אחד לא קרא לי בשם הזה מאז.
ואני ישנה במיטה באלכסון, וצופה בריאליטי ההוא ששנאת, כי "הכל מבוים", וחושבת מה היה קורה אם הייתי שם. היית צופה בי? היית חושב שאני מבוימת? היית מסמס לי?
חודשים שאני מנסה לשכנע את עצמי שזו לא אני, שזה אתה שקמת ועזבת. 
שאתה חתיכת בן זונה שלא יכול להכיל אותי.
אבל אני לא מסוגלת להתמודד עם השדים שלי, אז למה שאתה תוכל?
כשהייתי איתך, הראש שלי היה ריק ממחשבות. 
יכולתי באמת לשמוע את השקט.
ניסית פעם לשמוע שקט?
אני מתוסבכת, אני יודעת.
אני מדברת הרבה וחושבת הרבה ואומרת הכל בלי לסנן.
אבל אתה אהבת את זה.
ואז כבר לא.
אני משקרת לעצמי שטוב לי הלבד הזה, שיש לי חופש לעשות כל מה שארצה.
אבל כל מה שאני רוצה זה אותך.
חשבתי שיהיה לי זמן לצייר או לרקוד או כל דבר אחר שהזנחתי.
אבל אני מציירת רק אותך ורוקדת לצלילי השירים שאהבנו לשמוע יחד.
ואני מרגישה אותך פה, לידי, כמעט יכולה להריח אותך.
יש לי חמש חולצות שלך בארון, הגדולות ההן שאהבתי לישון איתן ולא ביקשת חזרה.
אבל גם הן איבדו מהריח שלך.
עכשיו מישהי אחרת לובשת את החולצות שלך.
אבל איך אפשר לשנוא מישהי שמצליחה לגרום לך לחייך?
כי בחודשים האחרונים שלנו ביחד, אתה לא חייכת. 
ואני בכיתי במקלחת.
ובתמונות איתה אתה נראה מאושר.
או שזה הכל פוזה למצלמה?
אני לא יכולה להוציא אותך מהראש שלי.
אני מדמיינת אותך מנגן לי את פור אליס.
באותה תקופה כבר לא יכולתי לשמוע את זה.
עכשיו זה כל מה שאני רוצה לשמוע.
ואני כל כך מתגעגעת למה שהיינו פעם.
למה שהיינו יכולים להיות אם רק היית נשאר.
אז אני לובשת את החולצה שלך, מנגנת פור אליס, עושה את כל הדברים שהיית עושה פעם.
חוץ מלשתות את הקפה המר הזה שלך.
גם לי יש גבולות. 

1 תגובות
שמות
29/08/2018 00:49
Rose
יצא לי לדבר עם חבר לא מזמן על שמות.
הוא אמר שנולדה לו אחיינית ושקראו לה בשם מאוד מיוחד.
נופת.
המילה הראשונה שיצאה לי מהפה היא "למה?"
והוא אז הסביר, ספק אם ברצינות, שהם רוצים שתהיה מיוחדת, שתתבלט.
למה שתהיה כמו כולם?
אולי כשתגדל מעט ותפגוש ברשעות של אנשים, היא תהיה מושא ללעג.
אבל הרי אנשים יכולים לצחוק על כל דבר, אם זה לא על השם שלה - זה כנראה יהיה על המראה או על האופי.
אז יצא לי לחשוב על השם שלי, שכנראה יש לו חשיבות אדירה אם הוא מגדיר אותי במילה אחת.
אני חייכנית, סקרנית, ביישנית, דעתנית, פטפטנית ולפעמים קצת דיכאונית.
אני אוהבת לצייר, לכתוב, לרקוד לצלילי שירים ישנים ולהסתכל על הנוף של שעות הלילה המאוחרות.
אני אוהבת לנתח מחשבות של אחרים, לשקוע בדמיון במשך שעות ארוכות, ולבלות את הסופ"ש עם המשפחה.
ובמילה אחת - אני רוז.
למה דווקא רוז? כי ההורים שלי חשבו שזה יפה. 
ואולי גם סבתא קצת שיחקה תפקיד.
וככה, בשנייה אחת, הם הדביקו עליי תווית שכנראה תישאר איתי עד סוף ימיי.
שם של פרח או של זקנה אנגלייה שלא זכיתי להכיר ובכל זאת נושאת את שמה.
עם השנים למדתי לחיות עם המנעד הקצר והמעצבן, ואפילו לשמוח שאני לא חולקת אותו עם חברה לכיתה.

נתקלתי באתר של פירושי שמות, כשחיפשתי את משמעות השם נופת, שמה של האחיינית הטרייה של ידידי.
ומרוב סקרנות העזתי גם לבדוק את פירוש שמי.
אז על פי האתר החביב: 
"מסמל נטייה למשפחתיות, סביבה הרמונית, נתינה רבה, אהבה ללא תנאי, יופי, ואסתטיקה שמהווים מאפיין בולט באישיותך. ניחנת בכוח משיכה אישי, באצילות, חושים מפותחים, יכולת הוראה ונטייה לצדק. הצורך לעזור לאחרים תוך הפגנת אחריות בהחלט מודגש כמו כן היכולת ליצור סביבך סביבה הרמונית שלווה ומאוחדת. קימת משיכה להימצא בחברת אנשים ומגע עמם מסב לך אושר רב בפרט כשצריך לארח."

כשקראתי את זה, עלו בי תחושות מעורבות.
מצד אחד, זה נכון.
מצד שני, האם זה הגיוני ששם יכול לקבוע את האישיות שלי בצורה כל כך מדויקת?
האם זה אומר שהאופי שסיגלתי לעצמי הוא לא יותר מתהליך שהיה ידוע מראש?
ועם זאת, כשקראתי פירושים של שמות אחרים, יכולתי למצוא גם בהם תכונות שמאפיינות אותי באופן כמעט אבסולוטי.
למעשה, כמעט בכל השמות יש תכונות שיכולות להתאים לאנשים שונים, משום שבסופו של דבר כולנו אנושיים, גדלים על ערכים דומים, שותפים לחלומות. 
אז אולי זה לא הדבר הכי אמין.
אבל זה נחמד לזכור שיש בי קצת מעבר לשלוש אותיות. 


6 תגובות
בין הים לשמיים
25/08/2018 02:26
Rose
אני אוהבת ללכת לים.
אבל לא בשעות המקובלות.
אני אוהבת ללכת על החוף כשהכל מסביבי חשוך, כשקשה להבחין בין צדפים לשברי בקבוקי בירה. 
אני אוהבת את רחש הגלים שמתנפצים על החוף, כשזה הדבר היחיד שמהדהד באוזני, בלי אנשים שמדברים על דברים שוליים או ילדים שצועקים כשקצף הגלים שוטף להם את הארמון שבנו.
אני אוהבת ללכת יחפה, להרגיש איך החול חומק לי בין האצבעות. 
להרגיש אותו נדבק אל כפות רגליי כמו גרב מחוספס שמבקש לעטוף, להגן. 
את הקצף שמדגדג בעדינות ואז חוזר חזרה, לוקח איתו את החול שעיטר את רגליי.
אני אוהבת להריח את המלח, את האצות שמקשטות את הגלים. 
להתמזג עם הלחות שבאוויר כשאני נכנסת באטיות אל המים, חושפת את העור בהדרגה למליחות המעודנת. 
להשאיר את הבגדים על החוף ולתת למים לזרום במעלה ובמורד גופי, להציף אותי, לשטוף מעליי את כל הרגשות שמסעירים אותי מבפנים. 
להתמסר אל הגלים שמבקשים לשאת אותי איתם, לנוע בתנועתם, לצוף מעל היופי השקוע בקרקעית.
להניח להם להוביל אותי לכל מקום אשר יחפצו.
לא לחשוב על כלום.
להרגיש את החול נדבק לשערי, את הדגיגים מתחתיי.
בין הים לשמיים.
בין המקום הנמוך ביותר לגבוה ביותר.
להתבונן בירח שמשנה את מקומו, בכוכבים שחלקם כבר מזמן אינם וזה רק אורם שנאבק להשאיר חותם.
ואז לחדול. 
להניח לגופי לשקוע בקרקעית, להרגיש איך המים מכסים עליי, מסתירים אותי מכל אשר מתרחש בחוץ.
להרגיש את הריאות מתרוקנות לאט מחמצן, את הבועות שיוצאות מאפי. 
להניח לכל הצרות להישכח, לטבוע, להיטמן בתוך החול. 
ואז לעלות חזרה, חדשה, רעננה, לנשום אוויר צח שמשתוקק למלא את ריאותיי. 
אני אוהבת להעביר את ידיי בשיערי, להסיט קווצת שיער שנחה על מצחי, להרגיש את הרטיבות הקרירה מתמזגת עם חום גופי.
ולא אכפת לי דבר.
אני אוהבת לרוץ על החול, על שברי צדפים קטנים שנראים כמו כוכבים שנפלו ברגע של חולשה. 
להרגיש את כפות הרגליים שוקעות בחול ואז נחלצות, מותירות עקבות קטנות שעד מהרה נשטפות עם הגלים.
לחוש את הרוח פורעת את שיערי, נושבת בעדינות על פניי.
לנשום.


תמונה קשורה

11 תגובות
בורקס והרהורים
23/08/2018 02:23
Rose
יצא לי להתבונן לאחרונה באנשים שהולכים ברחוב, יושבים לידי באוטובוס, עומדים מולי בקופה או סתם חולפים לידי, ולחשוב שכל אחד מהם הוא מרכז עולמו.
כמו שכל מה שקורה בחיים שלי סובב סביבי, כך גם האיש ההוא עם המשקפיים והקעקוע של מה שנראה כמו אריה על הזרוע השמאלית שלו, עומד במרכז עולמו, וכל מה שקורה כרגע הוא רק חלק קטן מאירועי היום שעברו עליו. אירועים שגרמו לו לחשוב, לנתח ולהסיק מסקנות, אירועים שגרמו לו ללמוד לקחים, אירועים משמחים או מצלקים. כל הדבר הנפלא הזה קורה ממש לידי ואני כל כך עסוקה באיזה בורקס לבחור- גבינה או תפוח אדמה? ומפספסת את כל היופי שעומד במרכז עולמו אך בשולי עולמי.
בדרכי לקופה אני תוהה אם גם הוא חוזר לדירה ריקה, או שמא אישה יפה מקבלת את פניו, או אפילו גבר מזוקן. אני מדמיינת אותו מתרסק על הספה, מעביר ערוצים בטלוויזיה עד שעיניו נתקעות על איזו תכנית ריאליטי מיותרת. אני תוהה אם גם הוא, כשמסתכל על הישויות שמרוחות על מסך הטלוויזיה הישן שקיבל במתנה מאמו, כי אין לו גרוש על התחת, חושב לעצמו שכל ישות שמופיעה על המסך היא בעצם מרכז עולמה. מעניין אם גם הוא מנסה להבין מה הישות ההיא חושבת באותו הרגע, איך היא מרגישה, האם קר לה או חם לה במקום שהיא נמצאת, האם היא שמחה או ריקה מתוכן.
אני מדמיינת אותו נכנס לחדר הרחצה אחרי יום מעייף, פושט את בגדיו ונכנס לאמבטיה. אני תוהה על מה הוא חושב כשהמים החמים זורמים במורד גופו, מלטפים את הראש, נוטפים על הכתפיים ומחליקים אל הזרועות. האם גם הוא מנתח את אירועי היום כשהמים שוטפים בעדינות את ריח הסבון שדבוק לשערו? האם הוא חושב על כל הדברים שיצטרך להספיק מחר? או שבעצם הוא לא חושב על שום דבר?
הלוואי ויכולתי לא לחשוב על שום דבר, אפילו לדקה אחת קצרה.
האם מתנגנים לו שירים בראש כשהוא הולך אל חדרו עטוף במגבת ומשאיר אחריו צעדים רטובים.
אני תוהה איזו מוזיקה הוא אוהב לשמוע, רגועה, רועשת או מתוחכמת.
אני מדמיינת אותו נשכב על המיטה בתשישות, באיזו תנוחה הוא שוכב? על הגב? על הבטן? על צדו כשהוא מביט על אהובתו שוכבת בצד השני? או באלכסון לבד במיטה שמיועדת לשניים?
האם הוא מצליח להירדם בקלות או שדרושות לו ארבעים דקות של הרהורים?
אני כל כך עסוקה בהבלי החיים, בשטויות שממלאות לי את סדר היום ומחמיצה עולם שלם שלרגע קט, במאפייה ההיא, היה קרוב אליי יותר מתמיד. איך זה ייתכן שבזמן שאני חושבת על בורקסים, יש מישהו, קרוב עד כדי שיגעון, שעומד לידי ומלא בהרהורים משלו, מלא בכל כך הרבה דברים שלא נגלים לעיניי?
מעניין אותי לחשוב איזה תפקיד אני משחקת בחייהם של אנשים אחרים, כאשר התפקיד הראשי כבר תפוס על ידם.
מעניין איך אני נראית מבחוץ, מה הרושם שאני משרה על אנשים. 
או שהם כל כך עסוקים בעצמם ולא טורחים להסתכל. 
מבחוץ זה נראה כאילו החיים של כולם כל כך מרתקים, מלאים ריגושים, ורק שלי בנאליים ומשעממים. 
כל האושר הזה שהם מקרינים, זה יישמע קצת אגואיסטי אבל אני מקווה שהוא בחלקו מזויף. איך זה ייתכן שאנשים כל כך מאושרים? ולמה אני לא, בעצם?
אולי היעוד שלי הוא להתחבט בין בורקס גבינה לבורקס תפוח אדמה.
אגב, ברור שגבינה.

8 תגובות
דֶּבוֹן
22/08/2018 02:14
Rose
ראיתי סרטון לפני כמה חודשים על מישהי שקראה לחרדה שלה ברברה ובכל פעם שהיא מרגישה חרדה היא אומרת "!Shut the fuck up, Barbara" וזה עוזר לה, אז החלטתי לקרוא ל-OCD שלי דֶּבוֹן
לא חל שינוי משמעותי, חוץ מהעובדה שהתחלתי לשנוא את השם דבון.
דבון ואני הכרנו לראשונה בסביבות גיל 13, והוא היה כמו אחד מהגברים האלה שהנוכחות שלהם ממכרת אבל עושה רק רע, כאילו הוא מבטיח הרבה טוב אבל בסוף רק פוגע, ואני כמו טיפשה נפלתי בפח הבטחות השווא שלו. 
הוא אמר שהכל יהיה בסדר אם רק אדליק ואכבה את האור 3 פעמים כשאני נכנסת לחדר, ושאם אסתכל לצדדים 8 פעמים בכל פעם שאני חוצה את הכביש אז גם לא אדרס. 
אבל הוא גם גרם לי להטיל ספק בכל דבר קטן שעשיתי, כמו לכבות את הגז או לנעול את הדלת. הוא תמיד היה מבקש ממני לבדוק אם הארנק בתיק, למרות שהנחתי אותו שם לפני כמה דקות, אבל לדבון הרי זה לא משנה, כי אולי בדרך מסתורית הוא הגיע בכלל למגירה או שהוא נפל בדרך, אז לבדוק פעם בכמה דקות נראה כמו פתרון מצוין.
דבון חולה שליטה. הוא יורה פקודות כמו כדורים במטווח ואני ממלאה אחריהן כמו בובת הסמרטוטים שלו. והוא נהנה מזה הבן זונה, כי הוא הרי לא צריך לעשות שום דבר בעצמו. רק להזכיר לי שקודם לובשים את החזייה ורק אז את המכנסיים, ושהחולצה תמיד בסוף. גם אסור להתבשם לפני שנועלים את הסנדלים, אלא אם זו נעל סגורה.
למה? כובע.
ואני חייבת לעשות את זה מתוך החשש שיקרה משהו רע.
מה בדיוק יקרה? דבון אוהב לגוון, אבל יש לו את הקלף המנצח.
סבתא שלי.
ואני הרי לא אתן שמשהו יקרה לה, אז אני עושה את מה שהוא מבקש, החרא הקטן.
ומה קורה אם לא?
טוב, אני לא ממש רוצה לגלות.
אבל משהו בדבון הרגיע אותי, גם אם לזמן קצר. כי אחרי שעשיתי את מה שביקש, הרגשתי כאילו גם אם ייפול מטאור, אנחנו עדיין נינצל. האופוריה הזו לא נמשכת זמן רב, כי אחרי כמה דקות לדבון יש דרישות אחרות.
אחרי כמה שנים דבון נהיה קנאי, החליט שהוא נכנס ביני לבין הבחור. הוא גרם למערכת היחסים להתפרק, רצה אותי רק לעצמו. וההוא? הוא לא אהב את דבון. 
בתחילת היחסים הוא אמר שזה בסדר, שהוא מבין. הוא אמר שהוא יודע שאיתי הוא הכי בטוח בעולם.
כי אני נועלת את הבית חמש פעמים.
אבל עם הזמן הוא הבין שזה קצת גדול עליו. שהוא רוצה רק אותי, בלי דבון.
אמרתי לו שזה לא אפשרי.
הוא אמר שהוא יודע.
ואז הוא הלך, סגר את הדלת מאחוריו.
ואני נעלתי אותה חמש פעמים.
מאז נשארנו רק דבון ואני, 
הוא פוקד עליי פקודות מטומטמות ואני עונה לו "!Shut the fuck up, Devon"
ואז רצה לבדוק שהארנק עוד מונח לו בתיק, שלא הגיע באיזו דרך מסתורית למגירה או נפל בדרך. 
5 תגובות
לישון
07/08/2018 20:20
Rose
אני אוהבת לישון.
התחושה הזו, כשאת חוזרת אחרי יום מייגע של עבודה, שיחות חולין עם עובדים שאת לא זוכרת את שמם, לקוחות שצועקים עלייך בטלפון, כי אופן העבודה שלך לא נראה להם והם חושבים שבגלל שהם לקוחות אז מותר להם להתנהג כמו חיות או כמו ילד קטן שחושב שמי שצועק צודק. 
או אחרי נסיעה של חצי שעה באוטובוס, ליד גבר מזוקן שפורש את הרגליים שלו לצדדים בנונשלנטיות בעודך נדחקת לחלון במטרה להימנע מהרגל השעירה שלו, שנצמדת כל כך קרוב לשלך בחמימות דביקה שהיית מעדיפה לחלוק עם אלף ואחד אנשים אחרים, רק לא עם הגבר המזוקן ההוא. 
ואת יושבת שם באוטובוס, עם חלון מלוכלך שמשקיף על הנוף העייף של העיר, וחושבת מה תאכלי לצהריים, אולי פיצה קרה מאתמול או סלט עם חביתה, כי סלט עם חביתה כל תינוק יודע להכין וזה לא מצריך מאמץ. אבל אז את נזכרת שנגמרו הביצים וגם אין לך ממש כוח לעמוד ולחתוך ירקות, אז את חושבת להזמין מבחוץ אבל נזכרת שכסף לא גדל על העצים ובין כה וכה עדיף שתאכלי כמה שפחות כי האכילה הרגשית הלא מבוקרת שלך עלתה לך במשקל, ואין עם זה שום בעיה, את הרי אוהבת נשים מלאות, אבל את עצמך קצת פחות. מצד שני, לא אהבת את עצמך גם כשהיית רזה יותר, אז אולי זה בעצם מעולם לא היה האישיו.
לבסוף את מגיעה לתחנה, הגבר המזוקן עם הרגליים השעירות ירד בתחנה שלפני והקנה לך כמה דקות של שקט. את הולכת את המטרים הספורים שנותרו לך עד לבניין, מרגישה את השמש מלטפת לך את העורף בחמימות כמעט שורפת, חושבת אולי להתקשר אל האקס אבל מסלקת מיד את המחשבה הזו.
את נכנסת לבניין, עולה 44 מדרגות ונכנסת לדירה. 
ואז, השקט הזה. השקט המדהים הזה שעוטף אותך אחרי יום ארוך. אין קולות רקע של עובדים רועשים, אין לקוחות שצועקים עלייך בטלפון, אין את רעש המנוע של האוטובוס או את הזקנה שצועקת ברוסית על מי שנראה כמו הנכד שלה.
יש רק שקט.
ואז, את מניחה את התיק על השולחן בסלון, נכנסת אל חדרך ופושטת את בגדייך. שוקלת אולי להיכנס לאמבטיה, לשקוע מעט במים חמימים שמלטפים את עורך בעדינות כמעט לא מורגשת כשבאוויר רק ריח הסבון שדבוק לעורך הרטוב, אבל העייפות מכבידה על העפעפיים ואת לובשת במקום את החולצה שהוא השאיר אצלך בארון, איזה קורס שהוא עבר לפני שהכרתם שהיה כנראה חשוב מספיק כדי להיות מודפס על חולצה. ויש עליה את הריח שלו, אם כי כמעט לא מורגש.
ובאותו רגע, לא אכפת לך דבר. את נשכבת על המיטה ברכות לא מוסברת ועוצמת את עינייך כמעט מבלי לשים לב, באופן טבעי שכזה, כאילו זה הדבר הכי נכון בעולם. מחשבות שבות ועולות בראשך ואת משתיקה אותן, מניחה אותן בצד עד שהן מתפוגגות באטיות וראשך ריק מכל תוכן.
ואז, מבלי שתרגישי, את שוקעת אל תוך שינה עמוקה. שינה טובה ואמתית, כזו שלא חווית תקופה. 

1 תגובות
כן, אני עצובה היום
05/08/2018 00:03
Rose

"הצוהר הולך וקטן
ודלתות בפניי נסגרות
שמי אינו אליסה
וזו אינה ארץ הפלאות."

ציטוט של משהו שקראתי לפני כמה שנים ועכשיו נגלה לעיניי שוב ולא היה יכול להיות יותר מתאים לתקופה הזו.
אני פשוט מרגישה שזה גדול עליי, שזה קצת אבסורד כי לאחרונה השמנתי. אז אם כבר, זה צריך להיות קטן עליי. אבל זה גדול עליי. זה גדול עליי? יש כל כך הרבה דברים שקורים לאחרונה ואני מרגישה שאני לא יכולה לתמרן בין סיטואציה אחת לאחרת.
אני מתקשה לשמור את הראש מעל פני המים, מרגישה כאילו הסנטר כבר בתוך המים, והוא עולה ויורד ועולה ויורד ונגרר יחד עם הגוף שלאט מתחיל לשקוע והגפיים שנאבקות במים וזזות מצד לצד כדי לתת לי תחושה של ציפה אבל אני לא צפה, אלא רק מוצפת ובינתיים משתדלת לא לטבוע. 

התחלתי לפני מספר שבועות קורס פסיכומטרי והבטחתי לעצמי שאתמיד ואשקיע אבל אלוהים יודעת איך אני שורפת את הזמן על דברים שוליים במקום לשבת ולעשות את המטלות. 
יש לי בעיה עם התמדה, אני לא חושבת שאי פעם השלמתי משהו עד הסוף.
לא בחוגים, לא בכתיבה, לא בפרויקטים, אפילו לא במערכות יחסים. 
אפילו לא בבלוג הזה, גאדאמט. 
וזה חשוב. אני מאבדת עניין מהר ולעזאזל אני מפחדת שאאבד עניין גם בלימודים. כי זו חתיכת התחייבות. אם בכלל אתקבל.
יש לי פחות מחודש עד הבחינה וזה כלום זמן, ואני לא יודעת באיזה שלב אתחיל להילחץ אבל אני מקווה מאוד שזה יהיה בקרוב כדי שאוכל כבר להתעורר על החיים שלי ולפתור איזה מקבץ או שניים או עשרה כדי להשלים את הפער שהעצלנות שלי יצרה לי.
למען האמת, פתחתי את אחד מספרי הקורס לפני שהלכתי לבכות בפינת החדר. אני אפילו לא יודעת למה בכיתי, אבל לאחרונה זה הפך להרגל. 
כן, אני עצובה היום.
ואתמול.
וחודש שעבר.
וביום שנולדתי.
אני רוז ואני בן אדם עצוב. 

לאחרונה יצא לי לשמוע מאנשים מה הם חושבים עליי, אבל בקטע חיובי שזה קצת מפתיע כי אנשים היום לא מקדישים זמן לפרגון אם זה לא משתלם להם ופתאום זה נחת עליי בבום שאנשים רואים את מה שהשנאה העצמית שלי מסתירה מצוין. 
חברה כתבה לי לא מזמן שהיא פשוט מקנאה בכמה שאני מוכשרת בכל כך הרבה תחומים ושהדבר שהכי מדהים אותה זה שאני לא רואה כמה אני מוכשרת ומוקדם יותר היום בת דודה שלי כתבה לי את אותו הדבר.
"איך את לא רואה את זה?"
אני לא יודעת. אני פשוט מניחה שאין הרבה מה לעשות עם זה, עם הציור או עם המוזיקה או אפילו עם התיאטרון, כי זה פשוט תחומים מסוכנים כאלה שאתה יכול לאבד את עצמך מאוד מהר, רגע אחד להיות למעלה ושנייה אחרי להתרסק בתחתית, ואני בן אדם לא יציב מטבעי. 
האמנות שלי היא חלק ממני ותמיד תהיה, אבל לא הרבה אנשים נחשפים אליה כי היא מאוד אינטימית ואמוציונלית. בשביל להגיע אליה צריך לקלף הרבה שכבות ומגננות של סרקזם, ציניות בוטה והומור מחריד.
לפעמים יוצא לי לשאול את עצמי מה היה קורה אם הייתי פוגשת את עצמי, האם הייתי רוצה להתיידד עם עצמי?
מזל שאני לא צריכה לענות על זה. 

0 תגובות
תקופה שכזאת
22/06/2018 00:06
Rose
זו אחת מהתקופות בהן אני נועלת את החדר, מכבה את האור ומתקפלת בתוך עצמי בפינת החדר. 
יש משהו מרגיע בתנוחה הזו, במיקום הזה. בחיבור בין שני קירות, כשהגב לא לגמרי בטוח לאן להישען, כשהראש מונח על הברכיים בתבוסה והעיניים לא מסנוורות מאורות של מסכים. 
לפעמים, אם אני ממש בתוך זה, אני גם שמה איזה פלייליסט דיכאוני ושוקעת בתוכו.
אני לא ממש יודעת מה לעשות עם עצמי בתקופה הזו. בקרוב אתחיל קורס פסיכומטרי, אז כנראה שתהיה לי מסגרת כלשהי להתנחם בה, אבל מעבר לזה אני מרגישה ריקה.
עוד מעט יום הולדת. בטח אצא שוב עם הידיד ההוא, אפילו לא יודעת לאן. 
כנראה לשתות. 
כי אנחנו לא יכולים ליהנות צלולים. 
ואני לא רוצה לגדול ולא רוצה להתבגר או להתפתח או להתקדם או למצוא עבודה חדשה או להתחיל ללמוד או להתאהב ולהתמסר ולהיפגע.
אני רוצה להטביע את עצמי באמבטיה או אפילו באסלה או בכל מקום שיכול לכסות לי את העיניים והפה והאף והאוזניים כדי שלא אדבר ולא אראה ולא אשמע ולא ארגיש דבר חוץ מהמים שנכנסים לי לריאות וממלאים אותן ואז יוצאים החוצה בשיעולים והקאות כי אני חלשה ולא יכולה להחזיק מעמד יותר מכמה שניות.
ריקנות. זו המילה.
אני מפחדת. 
כי אני לא יודעת מה יהיה.
ואני מרגישה כמו ילדה קטנה שצריכה תעסוקה כי אחרת היא תשתגע ותצייר על הקירות ותאשים את החתול כאילו שהוא יכול לעשות משהו חוץ מלישון.
אני לא דומה בכלל לאישה שהמשפחה שלי רוצה שאהיה.
בשלב מסוים הם ישלימו עם זה או יאבדו תקווה.
עד אז אמשיך לשבת בפינה של החדר עם אור כבוי כדי שלא אראה את הדמעות שזולגות לי בדגדוג מציק על הלחי ועם פלייליסט דיכאוני שמבטא את הרגשות שלי באופן מושלם כי אני לא מצליחה להגדיר את התחושות האלה במילים ואני לא מספיק חזקה כדי להגיד לאנשים בפנים את מה שאני חושבת עליהם.
אמא תתקשר ותשאל לשלומי ואני אשקר ואחייך כאילו היא יכולה לראות אותי מהצד השני של הקו, ואגיד שהכל בסדר למרות שאני בלגן מהלך.
היא תציע שנלך לאכול בחוץ רק שתינו ונתעדכן ונרכל ונשלים פערים, ואני אז אומר בקול מנומס שתודה אבל יש לי הרבה דברים על הראש ואני לא בטוחה שאמצא את הזמן, והיא תגיד לא נורא פעם אחרת, ואני אנתק ואחזור לשבת על הספה ולהעביר ערוצים בטלוויזיה, ובשלב מסוים אוותר ואלך לישון.
1 תגובות
מילים שפעם היו שלי
22/05/2017 22:03
Rose
בוא נלך לישון. 
הראש שלי עמוס במחשבות ואני רוצה להשקיט את היצרים שלי, שרק מתגברים כשאתה שוכב כאן לצדי.
תזיז את היד. אני רוצה אותה קרוב, רוצה אותה מלטפת כל סנטימטר קטן בגופי, במקומות שאף אחד לא נוגע.
תתקרב.
אני רוצה להרגיש את הבל פיך מחמם את צווארי, ריח מעושן מהול במנטה שנשארה ממשחת השיניים שהשאלת ממני אחרי לילה מסעיר ושכחת להחזיר אותה לכוס הכחולה על הכיור.
תחבק אותי.
אני רוצה להתעטף בזרועותיך החסונות, שתנשק את צווארי ותלחש לאוזני מילים שאשכח בבוקר.
תנגן לי.
אני אוהבת את הדרך בה אצבעותיך מלטפות את הקלידים, בעדינות גמורה שמתגברת מתו לתו.
אני אוהבת את המנגינה הישנה שהיית מנגן לי בפסנתר השחור שבכניסה, כשרק הכרנו, ואני התפעלתי מהאופן בו אצבעותיך מתרוצצות במהירות מאוקטבה לאוקטבה.
אתה פורט לי על מיתרי הלב.
עכשיו אתה רחוק.
מתעטף בקרבתה של מישהי אחרת, נושם את נוכחותה כאילו מכור לריח גופה.
אומר לה מילים שפעם היו שלי. מילים שאמרת לי כשהיינו מחובקים בין השמיכות, מילים שלחשת מהצד השני של הקו וחיכית שאשלח אותן בחזרה.
עכשיו אתה איתה.
אני תוהה אם גם אתה חושב עליי כשאתה משתכר עם חברים ומניח לפה לדובב מחשבות אסורות, או כשאתה סתם לא צלול בשעות הקטנות של הבוקר כשראשה מונח על חזך ואתה מתגעגע לחום גופי.
אני תוהה אם גם אתה רוצה לשלוח הודעה, רוצה כל כך ורק מחכה שאעשה את הצעד, אם גם אתה כותב ומוחק, רוצה לדבר ושותק, אם גם אתה מתגעגע למה שהיינו פעם.
אני תוהה.
אבל אולי גם סתם טועה.
2 תגובות
גרביטציה
18/05/2017 17:44
Rose
כשעליתי לכיתה י' והחלטתי שמזוכיזם זה השחור החדש, הרחבתי פיזיקה. 
כי מה יותר מזוכיסטי מפיזיקה 5 יחל?
זה היה בין השיעורים הראשונים, כשעוד ישבתי לבד בקצה הכיתה, אסטרונאוטית שאני, מרחפת לי בין מרחבי הדמיון העצום שלא אפשר לי להתאקלם. 
הילד הנמוך ההוא עם העיניים הירוקות שנהג לשבת לידי בכיתה ז', קרא לי שמנה, ואני הסתובבתי כי המילה הזו חלפה בראשי מאות פעמים עד שהתחלתי לענות עליה, והאמנתי שמשהו לא בסדר עם הגוף שלי.
ובעצם משהו לא היה בסדר עם הראש שלו.
יצאתי מהכיתה אל החצר האחורית כדי לנשום קצת אוויר (וגם להפשיר מהמזגן שהקפיא את נשמתי), אך השמש רק שרפה את עורפי כשעברתי דרך המראה שבכניסה והתמונה שנשקפה ממנה לא השאירה שום מקום למחשבה.
אני שמנה.
חזרתי לכיתה מעורערת במקצת, כשהמורה החל לדבר על כוח המשיכה. 
לדמיון שלי אין גרביטציה, אני מרחפת ביקום ענק של שעונים מדברים ואלפקות סגולות.
זה היה אז, כשהבנתי שמשקל הוא בעצם מכפלת המסה שלנו בכוח המשיכה.
זאת אומרת שאם כוח המשיכה של כדור הארץ הוא 9.8 ושל הירח הוא 1.6, והמסה נשארת קבועה, אז המשקל שלי יהיה קטן יותר בירח.
אז התחלתי לארוז.
חשבתי לעצמי שאולי במקום לעשות דיאטות שלא מועילות לטווח ארוך, אוכל פשוט לעבור אל הירח, ואז הילד ההוא, עם העיניים הירוקות, לא יוכל לקרוא לי שמנה כי אראה לו שהמשקל שלי הוא כלום וחצי. 
אין פה סוף שמח על חייזר ירוק עם נקודות סגולות שבא לאסוף אותי עם החללית שלו, ואני תהיתי שאם לא תהיה גרביטציה, הילד ההוא יהיה הראשון לעוף.
התאקלמתי מעט בכיתה מאז, וגם עליתי שתי מידות בג'ינס. 
הילד הנמוך עם העיניים הירוקות כבר לא לומד בכיתה שלי.
אני עדיין מרחפת בשיעורים, 
אולי מקווה לנחות על הירח.
2 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »