עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

התחלתי לכתוב בלוג,
כי פתאום יש דברים שאני לא יכולה להגיד לאנשים בפנים.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
מאי 2017  (7)
מילים שפעם היו שלי
22/05/2017 22:03
Rose
בוא נלך לישון. 
הראש שלי עמוס במחשבות ואני רוצה להשקיט את היצרים שלי, שרק מתגברים כשאתה שוכב כאן לצדי.
תזיז את היד. אני רוצה אותה קרוב, רוצה אותה מלטפת כל סנטימטר קטן בגופי, במקומות שאף אחד לא נוגע.
תתקרב.
אני רוצה להרגיש את הבל פיך מחמם את צווארי, ריח מעושן מהול במנטה שנשארה ממשחת השיניים שהשאלת ממני אחרי לילה מסעיר ושכחת להחזיר אותה לכוס הכחולה על הכיור.
תחבק אותי.
אני רוצה להתעטף בזרועותיך החסונות, שתנשק את צווארי ותלחש לאוזני מילים שאשכח בבוקר.
תנגן לי.
אני אוהבת את הדרך בה אצבעותיך מלטפות את הקלידים, בעדינות גמורה שמתגברת מתו לתו.
אני אוהבת את המנגינה הישנה שהיית מנגן לי בפסנתר השחור שבכניסה, כשרק הכרנו, ואני התפעלתי מהאופן בו אצבעותיך מתרוצצות במהירות מאוקטבה לאוקטבה.
אתה פורט לי על מיתרי הלב.
עכשיו אתה רחוק.
מתעטף בקרבתה של מישהי אחרת, נושם את נוכחותה כאילו מכור לריח גופה.
אומר לה מילים שפעם היו שלי. מילים שאמרת לי כשהיינו מחובקים בין השמיכות, מילים שלחשת מהצד השני של הקו וחיכית שאשלח אותן בחזרה.
עכשיו אתה איתה.
אני תוהה אם גם אתה חושב עליי כשאתה משתכר עם חברים ומניח לפה לדובב מחשבות אסורות, או כשאתה סתם לא צלול בשעות הקטנות של הבוקר כשראשה מונח על חזך ואתה מתגעגע לחום גופי.
אני תוהה אם גם אתה רוצה לשלוח הודעה, רוצה כל כך ורק מחכה שאעשה את הצעד, אם גם אתה כותב ומוחק, רוצה לדבר ושותק, אם גם אתה מתגעגע למה שהיינו פעם.
אני תוהה.
אבל אולי גם סתם טועה.
0 תגובות
גרביטציה
18/05/2017 17:44
Rose
כשעליתי לכיתה י' והחלטתי שמזוכיזם זה השחור החדש, הרחבתי פיזיקה. 
כי מה יותר מזוכיסטי מפיזיקה 5 יחל?
זה היה בין השיעורים הראשונים, כשעוד ישבתי לבד בקצה הכיתה, אסטרונאוטית שאני, מרחפת לי בין מרחבי הדמיון העצום שלא אפשר לי להתאקלם. 
הילד הנמוך ההוא עם העיניים הירוקות שנהג לשבת לידי בכיתה ז', קרא לי שמנה, ואני הסתובבתי כי המילה הזו חלפה בראשי מאות פעמים עד שהתחלתי לענות עליה, והאמנתי שמשהו לא בסדר עם הגוף שלי.
ובעצם משהו לא היה בסדר עם הראש שלו.
יצאתי מהכיתה אל החצר האחורית כדי לנשום קצת אוויר (וגם להפשיר מהמזגן שהקפיא את נשמתי), אך השמש רק שרפה את עורפי כשעברתי דרך המראה שבכניסה והתמונה שנשקפה ממנה לא השאירה שום מקום למחשבה.
אני שמנה.
חזרתי לכיתה מעורערת במקצת, כשהמורה החל לדבר על כוח המשיכה. 
לדמיון שלי אין גרביטציה, אני מרחפת ביקום ענק של שעונים מדברים ואלפקות סגולות.
זה היה אז, כשהבנתי שמשקל הוא בעצם מכפלת המסה שלנו בכוח המשיכה.
זאת אומרת שאם כוח המשיכה של כדור הארץ הוא 9.8 ושל הירח הוא 1.6, והמסה נשארת קבועה, אז המשקל שלי יהיה קטן יותר בירח.
אז התחלתי לארוז.
חשבתי לעצמי שאולי במקום לעשות דיאטות שלא מועילות לטווח ארוך, אוכל פשוט לעבור אל הירח, ואז הילד ההוא, עם העיניים הירוקות, לא יוכל לקרוא לי שמנה כי אראה לו שהמשקל שלי הוא כלום וחצי. 
אין פה סוף שמח על חייזר ירוק עם נקודות סגולות שבא לאסוף אותי עם החללית שלו, ואני תהיתי שאם לא תהיה גרביטציה, הילד ההוא יהיה הראשון לעוף.
התאקלמתי מעט בכיתה מאז, וגם עליתי שתי מידות בג'ינס. 
הילד הנמוך עם העיניים הירוקות כבר לא לומד בכיתה שלי.
אני עדיין מרחפת בשיעורים, 
אולי מקווה לנחות על הירח.
2 תגובות
שקט
17/05/2017 13:03
Rose
אתם שומעים את זה?
לא?
בדיוק.
שקט. בדרך כלל הוא גורם לי להשתגע, אבל עכשיו כשאני יושבת פה לבד, מנותקת מהכל, הוא הדבר היחיד שאני רוצה לשמוע. 
עכשיו, כשאין שום דבר מסביב, לא דיבורי רקע, לא צעקות, לא שירים ישנים של שנות השבעים שמצאו את דרכם אל הפלייליסט שלי. 
עכשיו, כשאין פה אף אחד מלבדי, ואני יושבת ערומה כביום היוולדי, עם השיער שנוטף על הכיסא וניחוח הסבון שדבוק לעורי. 
עכשיו, כשאין שום מסיחי דעת, והבלאגן שהסתער אצלי בראש שקט לרגע, כשרק ציוץ הציפורים נשמע פה ושם מעבר לחלון, כשקרניים עדינות של שמש חודרות מבעד לתריסים המוגפים למחצה.
עכשיו אני שלווה.
ופתאום זה מרגיש קל כל כך להתרכז בדבר אחד, כשאין שום דבר ברקע שקורא לי להתעסק בו, כשהחברה כבר לא מתקשרת וההורים בעבודה, כשהראש מנותק מדברים מיותרים והלב לא עסוק באנשים לא חשובים.
השקט הזה, שבעבר יכול היה להוציא אותי מדעתי,
הוא הדבר שמחזיק אותי שפויה.
2 תגובות
אפלטונית
16/05/2017 22:03
Rose
אף אחד לא מבין את הקשר שלנו, ואם להיות כנה רוב השעות גם אני לא. 
החברים שלך לא מבינים למה אתה מסתובב איתי, ואני לא מאוד מחבבת את החברים שלך. 
אין אפלטונית יותר מהידידות בינינו. האמנם?
אף פעם לא היה בחור שגרם לי להרגיש.. אפילו לא משהו ספציפי, אתה יודע? סתם להרגיש. 
נשים מלהיבות אותי יותר.
אבל אתה שונה. 
שונה סתם כי אתה מוזר או סתם כי הנוכחות שלך עושה לי פרפרים בבטן. 
כי הדרך בה אתה מבטא את השם שלי, במבטא הצרפתי שכמעט ולא נשמע, גורמת לי לרעוד.
אני מרגישה אובססיבית אלייך. 
אני שונאת להיות תלותית, אבל שלומי תלוי בהאם דיברנו היום או לא. 
קשה לי כשאנחנו לא מדברים, או לא יוצאים יחד בסופ"ש. 
קשה לי כשאתה כבר לא הפסיכולוג שלי לענייני הלב.
המגע שלך ממכר.
אני שונאת את עצמי על שאני רואה אותך ככה, באור רומנטי. 
כי רוב הזמן, כשאתה לא לידי, אני מגששת באפלה. 
0 תגובות
אני אוהבת אותך
14/05/2017 20:42
Rose
היי, אתה. אין לי הרבה זמן לכתוב כי עוד מעט אני הולכת להתגבר על הפחד שלי וללכת למדורה. מדורה, כן מדורה. אמרתי את זה, בסדר? אני מפחדת ממדורות. אני עומדת בין הפחד להישרף ממנה לבין הפיתוי להיכנס לתוכה.
לא רציתי ללכת, זה גם סידור כזה של הרגע האחרון. כמה ילדים רנדומליים מהשכבה, מנגל וקצת אלכוהול.
למה פתאום נזכרתי בך? ככה זה כשאני רגע לפני כניסה לסיטואציה שאני לא מרגישה בה נוח. חושבת עליך. חושבת כמה נוח לי איתך. אמרתי לך את זה אולי קצת יותר מאלף פעמים בשנה האחרונה ואתה תמיד חייכת או שעיקמת קצה אחד של הפה וענית "גם לי כיף איתך רוז" ואף פעם לא יכולתי לדעת אם אתה באמת מתכוון לזה, אבל אני מניחה שאם לא היית, אז לא היית יושב לידי ברחוב ומחליף סיפורים ושיחות נפש בשתיים בלילה. 
כיף לי איתך. כיף באמת. כיף כל כך שבא לי לעזוב הכל ולרוץ להיות איתך עכשיו, לעזוב את המדורה המחורבנת ואת הילדים השיכורים שחצי מהם אני בכלל לא מכירה ולשבת איתך, ככה סתם. אפילו לא חייב לדבר, למרות שבטח אדבר ואתה תקשיב כמו תמיד, ואז גם תספר סיפורים משלך ותגרום לי להרגיש שאחרי הכל המצב שלי לא כל כך גרוע כי יש בחור שיושב שני סנטימטרים ליד, כל כך קרוב שהיד שלו כבר נוגעת בשלי, שאיכשהו מצליח לדפוק את הכל בחיים שלו ולהכניס אותי לפרופורציות. 
אני אוהבת אותך.
0 תגובות
דו"ח מצב שלא תקראי
12/05/2017 23:16
Rose
פעם היינו מדברות. אני זוכרת שאף פעם לא הבנתי איך הקשר הזה עדיין מחזיק מעמד. את רחוקה שנות אור ממני, מתגוררת איפשהו במרכז (היום אני יודעת את הכתובת המדויקת ועדיין לא דופקת על דלת ביתך), קצת יותר גדולה ממני ובכל זאת אומרת שאני גרסה יותר בוגרת שלך. אני זוכרת שהיינו מתכתבות ורוב השעות יכולתי לחבק רק את המסך כי את הפעמים שנפגשנו פנים אל פנים אני יכולה לספור על כף יד אחת. 
אף פעם לא הבנתי מה משך אותך להישאר איתי בקשר, כי הטיפוס האבדני שהייתי באותה התקופה הרחיק ממנו כל כך הרבה אנשים. אולי גם את היית קצת מפורקת, אבל נדמה היה שאותך עוד אפשר היה להרכיב מחדש. 
השנה הכי טובה שלי הייתה השנה שלא דיברנו. אני לא מתביישת להגיד את זה, אם כי לא נראה לי שהנוכחות שלך היוותה קריטריון. השנה ההיא הייתה קצת יותר נינוחה ולרגע הרגיש לי שדברים באמת הולכים להסתדר, ונורא הצטערתי שלא יכולתי לחלוק אותה עמך. 
בסופה חזרנו לדבר. אני סיפרתי לך על מערכת היחסים הלא כל כך נהדרת שהייתה לי ואת פחדת נורא מהצבא. 
היום כשאנחנו מדברות, פעם בחודש, אני שואלת אותך איך העניינים מתקדמים שם ואת עונה "עדיין שוקלת מדי פעם להתאבד". מנסה לא לקחת אותך יותר מדי ברצינות אני עונה "לפחות בתדירות נמוכה יותר" ואת צוחקת ואומרת שאת מתה שהתקופה הזו תסתיים. 
את חבר שלך ראיתי פעם אחת במציאות וחמישים פעמים בתמונות שאת מעלה, ואני מקווה שהוא נוהג בך היטב למרות שאת תמיד מרגיעה ואומרת שהוא נורא מקסים.
אצלי קצת יותר ריק, אין שום דבר חדש ואני מרגישה צורך בלתי מוסבר לברוח, כי אני מרגישה שאני כבר לא יכולה להישאר באותו המקום כל כך הרבה זמן. 
אני לא מסתדרת כל כך טוב עם האנשים שמקיפים אותי. הייתי רוצה לעבור לחברה קצת יותר ליברלית אבל בכל מקום יש ליברליזם מהול בבורות. אני לא מרגישה בנוח להביע את הדעה שלי בפורום הכיתתי כי אני יודעת שתמיד יהיה את הילד הקבוע הזה שעוד לא ריסנו אותו בחינוך, שיקפוץ וישלול את כל מה שעתיד לצאת מפי עוד מבלי שבכלל אדבר, ויקרא לי בשמות מסוימים מבלי שידע את פירושם ומבלי שבכלל אענה על ההגדרה שלהם. 
קשה לי אהובה, קשה לי שאנחנו כבר לא מדברות וקשה לי עוד יותר כשאת כבר לא מצליחה להבין אותי.
יש כל כך הרבה אנשים שמילאו את החלל שיצרת, אנשים מקסימים שהיו שם בשבילי והיום כבר לא תופסים חלק מחיי מסיבות כאלה ואחרות.
יש לי אותך ואני בכל זאת מתגעגעת. אני מניחה שאני כבר לא מתגעגעת אלייך, אלא אל מי שהיית איתי פעם. 
2 תגובות
התחלתי לכתוב בלוג
12/05/2017 12:37
Rose
התחלתי לכתוב בלוג.
כי פתאום יש דברים שאני לא יכולה להגיד לאנשים בפרצוף.
אנשים שפעם קראו אותי בשלמות מוחלטת, למרות שהקפדתי למרוח טיפקס בין השורות, פתאום הפכו לאנשים שאפילו לא קוראים ראשי פרקים.
לפעמים אני מרגישה שהנורמות החברתיות מתפרקות לי בין האצבעות, ואני מנסה לתפוס אותן בשתי ידיים שמאליות.
השנה הזו לא הייתה כל כך נהדרת. אני לא מדברת על העומס בלימודים, אם כי התחלתי להתרגל לנשום בין מבחן למבחן רק כשהתקופה הזו הגיעה לקיצה, ואולי קצת מפחיד אותי לחשוב ששנה הבאה לא תהיה טובה יותר. 
לאחרונה הרגשתי שאין לי עם מי לדבר. 
ויש לי הרבה מה להגיד.
3 תגובות