עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

התחלתי לכתוב בלוג,
כי פתאום יש דברים שאני לא יכולה להגיד לאנשים בפנים.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
דֶּבוֹן
22/08/2018 02:14
Rose
ראיתי סרטון לפני כמה חודשים על מישהי שקראה לחרדה שלה ברברה ובכל פעם שהיא מרגישה חרדה היא אומרת "!Shut the fuck up, Barbara" וזה עוזר לה, אז החלטתי לקרוא ל-OCD שלי דֶּבוֹן
לא חל שינוי משמעותי, חוץ מהעובדה שהתחלתי לשנוא את השם דבון.
דבון ואני הכרנו לראשונה בסביבות גיל 13, והוא היה כמו אחד מהגברים האלה שהנוכחות שלהם ממכרת אבל עושה רק רע, כאילו הוא מבטיח הרבה טוב אבל בסוף רק פוגע, ואני כמו טיפשה נפלתי בפח הבטחות השווא שלו. 
הוא אמר שהכל יהיה בסדר אם רק אדליק ואכבה את האור 3 פעמים כשאני נכנסת לחדר, ושאם אסתכל לצדדים 8 פעמים בכל פעם שאני חוצה את הכביש אז גם לא אדרס. 
אבל הוא גם גרם לי להטיל ספק בכל דבר קטן שעשיתי, כמו לכבות את הגז או לנעול את הדלת. הוא תמיד היה מבקש ממני לבדוק אם הארנק בתיק, למרות שהנחתי אותו שם לפני כמה דקות, אבל לדבון הרי זה לא משנה, כי אולי בדרך מסתורית הוא הגיע בכלל למגירה או שהוא נפל בדרך, אז לבדוק פעם בכמה דקות נראה כמו פתרון מצוין.
דבון חולה שליטה. הוא יורה פקודות כמו כדורים במטווח ואני ממלאה אחריהן כמו בובת הסמרטוטים שלו. והוא נהנה מזה הבן זונה, כי הוא הרי לא צריך לעשות שום דבר בעצמו. רק להזכיר לי שקודם לובשים את החזייה ורק אז את המכנסיים, ושהחולצה תמיד בסוף. גם אסור להתבשם לפני שנועלים את הסנדלים, אלא אם זו נעל סגורה.
למה? כובע.
ואני חייבת לעשות את זה מתוך החשש שיקרה משהו רע.
מה בדיוק יקרה? דבון אוהב לגוון, אבל יש לו את הקלף המנצח.
סבתא שלי.
ואני הרי לא אתן שמשהו יקרה לה, אז אני עושה את מה שהוא מבקש, החרא הקטן.
ומה קורה אם לא?
טוב, אני לא ממש רוצה לגלות.
אבל משהו בדבון הרגיע אותי, גם אם לזמן קצר. כי אחרי שעשיתי את מה שביקש, הרגשתי כאילו גם אם ייפול מטאור, אנחנו עדיין נינצל. האופוריה הזו לא נמשכת זמן רב, כי אחרי כמה דקות לדבון יש דרישות אחרות.
אחרי כמה שנים דבון נהיה קנאי, החליט שהוא נכנס ביני לבין הבחור. הוא גרם למערכת היחסים להתפרק, רצה אותי רק לעצמו. וההוא? הוא לא אהב את דבון. 
בתחילת היחסים הוא אמר שזה בסדר, שהוא מבין. הוא אמר שהוא יודע שאיתי הוא הכי בטוח בעולם.
כי אני נועלת את הבית חמש פעמים.
אבל עם הזמן הוא הבין שזה קצת גדול עליו. שהוא רוצה רק אותי, בלי דבון.
אמרתי לו שזה לא אפשרי.
הוא אמר שהוא יודע.
ואז הוא הלך, סגר את הדלת מאחוריו.
ואני נעלתי אותה חמש פעמים.
מאז נשארנו רק דבון ואני, 
הוא פוקד עליי פקודות מטומטמות ואני עונה לו "!Shut the fuck up, Devon"
ואז רצה לבדוק שהארנק עוד מונח לו בתיק, שלא הגיע באיזו דרך מסתורית למגירה או נפל בדרך. 
0 תגובות
לישון
07/08/2018 20:20
Rose
אני אוהבת לישון.
התחושה הזו, כשאת חוזרת אחרי יום מייגע של עבודה, שיחות חולין עם עובדים שאת לא זוכרת את שמם, לקוחות שצועקים עלייך בטלפון, כי אופן העבודה שלך לא נראה להם והם חושבים שבגלל שהם לקוחות אז מותר להם להתנהג כמו חיות או כמו ילד קטן שחושב שמי שצועק צודק. 
או אחרי נסיעה של חצי שעה באוטובוס, ליד גבר מזוקן שפורש את הרגליים שלו לצדדים בנונשלנטיות בעודך נדחקת לחלון במטרה להימנע מהרגל השעירה שלו, שנצמדת כל כך קרוב לשלך בחמימות דביקה שהיית מעדיפה לחלוק עם אלף ואחד אנשים אחרים, רק לא עם הגבר המזוקן ההוא. 
ואת יושבת שם באוטובוס, עם חלון מלוכלך שמשקיף על הנוף העייף של העיר, וחושבת מה תאכלי לצהריים, אולי פיצה קרה מאתמול או סלט עם חביתה, כי סלט עם חביתה כל תינוק יודע להכין וזה לא מצריך מאמץ. אבל אז את נזכרת שנגמרו הביצים וגם אין לך ממש כוח לעמוד ולחתוך ירקות, אז את חושבת להזמין מבחוץ אבל נזכרת שכסף לא גדל על העצים ובין כה וכה עדיף שתאכלי כמה שפחות כי האכילה הרגשית הלא מבוקרת שלך עלתה לך במשקל, ואין עם זה שום בעיה, את הרי אוהבת נשים מלאות, אבל את עצמך קצת פחות. מצד שני, לא אהבת את עצמך גם כשהיית רזה יותר, אז אולי זה בעצם מעולם לא היה האישיו.
לבסוף את מגיעה לתחנה, הגבר המזוקן עם הרגליים השעירות ירד בתחנה שלפני והקנה לך כמה דקות של שקט. את הולכת את המטרים הספורים שנותרו לך עד לבניין, מרגישה את השמש מלטפת לך את העורף בחמימות כמעט שורפת, חושבת אולי להתקשר אל האקס אבל מסלקת מיד את המחשבה הזו.
את נכנסת לבניין, עולה 44 מדרגות ונכנסת לדירה. 
ואז, השקט הזה. השקט המדהים הזה שעוטף אותך אחרי יום ארוך. אין קולות רקע של עובדים רועשים, אין לקוחות שצועקים עלייך בטלפון, אין את רעש המנוע של האוטובוס או את הזקנה שצועקת ברוסית על מי שנראה כמו הנכד שלה.
יש רק שקט.
ואז, את מניחה את התיק על השולחן בסלון, נכנסת אל חדרך ופושטת את בגדייך. שוקלת אולי להיכנס לאמבטיה, לשקוע מעט במים חמימים שמלטפים את עורך בעדינות כמעט לא מורגשת כשבאוויר רק ריח הסבון שדבוק לעורך הרטוב, אבל העייפות מכבידה על העפעפיים ואת לובשת במקום את החולצה שהוא השאיר אצלך בארון, איזה קורס שהוא עבר לפני שהכרתם שהיה כנראה חשוב מספיק כדי להיות מודפס על חולצה. ויש עליה את הריח שלו, אם כי כמעט לא מורגש.
ובאותו רגע, לא אכפת לך דבר. את נשכבת על המיטה ברכות לא מוסברת ועוצמת את עינייך כמעט מבלי לשים לב, באופן טבעי שכזה, כאילו זה הדבר הכי נכון בעולם. מחשבות שבות ועולות בראשך ואת משתיקה אותן, מניחה אותן בצד עד שהן מתפוגגות באטיות וראשך ריק מכל תוכן.
ואז, מבלי שתרגישי, את שוקעת אל תוך שינה עמוקה. שינה טובה ואמתית, כזו שלא חווית תקופה. 

1 תגובות
כן, אני עצובה היום
05/08/2018 00:03
Rose

"הצוהר הולך וקטן
ודלתות בפניי נסגרות
שמי אינו אליסה
וזו אינה ארץ הפלאות."

ציטוט של משהו שקראתי לפני כמה שנים ועכשיו נגלה לעיניי שוב ולא היה יכול להיות יותר מתאים לתקופה הזו.
אני פשוט מרגישה שזה גדול עליי, שזה קצת אבסורד כי לאחרונה השמנתי. אז אם כבר, זה צריך להיות קטן עליי. אבל זה גדול עליי. זה גדול עליי? יש כל כך הרבה דברים שקורים לאחרונה ואני מרגישה שאני לא יכולה לתמרן בין סיטואציה אחת לאחרת.
אני מתקשה לשמור את הראש מעל פני המים, מרגישה כאילו הסנטר כבר בתוך המים, והוא עולה ויורד ועולה ויורד ונגרר יחד עם הגוף שלאט מתחיל לשקוע והגפיים שנאבקות במים וזזות מצד לצד כדי לתת לי תחושה של ציפה אבל אני לא צפה, אלא רק מוצפת ובינתיים משתדלת לא לטבוע. 

התחלתי לפני מספר שבועות קורס פסיכומטרי והבטחתי לעצמי שאתמיד ואשקיע אבל אלוהים יודעת איך אני שורפת את הזמן על דברים שוליים במקום לשבת ולעשות את המטלות. 
יש לי בעיה עם התמדה, אני לא חושבת שאי פעם השלמתי משהו עד הסוף.
לא בחוגים, לא בכתיבה, לא בפרויקטים, אפילו לא במערכות יחסים. 
אפילו לא בבלוג הזה, גאדאמט. 
וזה חשוב. אני מאבדת עניין מהר ולעזאזל אני מפחדת שאאבד עניין גם בלימודים. כי זו חתיכת התחייבות. אם בכלל אתקבל.
יש לי פחות מחודש עד הבחינה וזה כלום זמן, ואני לא יודעת באיזה שלב אתחיל להילחץ אבל אני מקווה מאוד שזה יהיה בקרוב כדי שאוכל כבר להתעורר על החיים שלי ולפתור איזה מקבץ או שניים או עשרה כדי להשלים את הפער שהעצלנות שלי יצרה לי.
למען האמת, פתחתי את אחד מספרי הקורס לפני שהלכתי לבכות בפינת החדר. אני אפילו לא יודעת למה בכיתי, אבל לאחרונה זה הפך להרגל. 
כן, אני עצובה היום.
ואתמול.
וחודש שעבר.
וביום שנולדתי.
אני רוז ואני בן אדם עצוב. 

לאחרונה יצא לי לשמוע מאנשים מה הם חושבים עליי, אבל בקטע חיובי שזה קצת מפתיע כי אנשים היום לא מקדישים זמן לפרגון אם זה לא משתלם להם ופתאום זה נחת עליי בבום שאנשים רואים את מה שהשנאה העצמית שלי מסתירה מצוין. 
חברה כתבה לי לא מזמן שהיא פשוט מקנאה בכמה שאני מוכשרת בכל כך הרבה תחומים ושהדבר שהכי מדהים אותה זה שאני לא רואה כמה אני מוכשרת ומוקדם יותר היום בת דודה שלי כתבה לי את אותו הדבר.
"איך את לא רואה את זה?"
אני לא יודעת. אני פשוט מניחה שאין הרבה מה לעשות עם זה, עם הציור או עם המוזיקה או אפילו עם התיאטרון, כי זה פשוט תחומים מסוכנים כאלה שאתה יכול לאבד את עצמך מאוד מהר, רגע אחד להיות למעלה ושנייה אחרי להתרסק בתחתית, ואני בן אדם לא יציב מטבעי. 
האמנות שלי היא חלק ממני ותמיד תהיה, אבל לא הרבה אנשים נחשפים אליה כי היא מאוד אינטימית ואמוציונלית. בשביל להגיע אליה צריך לקלף הרבה שכבות ומגננות של סרקזם, ציניות בוטה והומור מחריד.
לפעמים יוצא לי לשאול את עצמי מה היה קורה אם הייתי פוגשת את עצמי, האם הייתי רוצה להתיידד עם עצמי?
מזל שאני לא צריכה לענות על זה. 

0 תגובות
תקופה שכזאת
22/06/2018 00:06
Rose
זו אחת מהתקופות בהן אני נועלת את החדר, מכבה את האור ומתקפלת בתוך עצמי בפינת החדר. 
יש משהו מרגיע בתנוחה הזו, במיקום הזה. בחיבור בין שני קירות, כשהגב לא לגמרי בטוח לאן להישען, כשהראש מונח על הברכיים בתבוסה והעיניים לא מסנוורות מאורות של מסכים. 
לפעמים, אם אני ממש בתוך זה, אני גם שמה איזה פלייליסט דיכאוני ושוקעת בתוכו.
אני לא ממש יודעת מה לעשות עם עצמי בתקופה הזו. בקרוב אתחיל קורס פסיכומטרי, אז כנראה שתהיה לי מסגרת כלשהי להתנחם בה, אבל מעבר לזה אני מרגישה ריקה.
עוד מעט יום הולדת. בטח אצא שוב עם הידיד ההוא, אפילו לא יודעת לאן. 
כנראה לשתות. 
כי אנחנו לא יכולים ליהנות צלולים. 
ואני לא רוצה לגדול ולא רוצה להתבגר או להתפתח או להתקדם או למצוא עבודה חדשה או להתחיל ללמוד או להתאהב ולהתמסר ולהיפגע.
אני רוצה להטביע את עצמי באמבטיה או אפילו באסלה או בכל מקום שיכול לכסות לי את העיניים והפה והאף והאוזניים כדי שלא אדבר ולא אראה ולא אשמע ולא ארגיש דבר חוץ מהמים שנכנסים לי לריאות וממלאים אותן ואז יוצאים החוצה בשיעולים והקאות כי אני חלשה ולא יכולה להחזיק מעמד יותר מכמה שניות.
ריקנות. זו המילה.
אני מפחדת. 
כי אני לא יודעת מה יהיה.
ואני מרגישה כמו ילדה קטנה שצריכה תעסוקה כי אחרת היא תשתגע ותצייר על הקירות ותאשים את החתול כאילו שהוא יכול לעשות משהו חוץ מלישון.
אני לא דומה בכלל לאישה שהמשפחה שלי רוצה שאהיה.
בשלב מסוים הם ישלימו עם זה או יאבדו תקווה.
עד אז אמשיך לשבת בפינה של החדר עם אור כבוי כדי שלא אראה את הדמעות שזולגות לי בדגדוג מציק על הלחי ועם פלייליסט דיכאוני שמבטא את הרגשות שלי באופן מושלם כי אני לא מצליחה להגדיר את התחושות האלה במילים ואני לא מספיק חזקה כדי להגיד לאנשים בפנים את מה שאני חושבת עליהם.
אמא תתקשר ותשאל לשלומי ואני אשקר ואחייך כאילו היא יכולה לראות אותי מהצד השני של הקו, ואגיד שהכל בסדר למרות שאני בלגן מהלך.
היא תציע שנלך לאכול בחוץ רק שתינו ונתעדכן ונרכל ונשלים פערים, ואני אז אומר בקול מנומס שתודה אבל יש לי הרבה דברים על הראש ואני לא בטוחה שאמצא את הזמן, והיא תגיד לא נורא פעם אחרת, ואני אנתק ואחזור לשבת על הספה ולהעביר ערוצים בטלוויזיה, ובשלב מסוים אוותר ואלך לישון.
1 תגובות
מילים שפעם היו שלי
22/05/2017 22:03
Rose
בוא נלך לישון. 
הראש שלי עמוס במחשבות ואני רוצה להשקיט את היצרים שלי, שרק מתגברים כשאתה שוכב כאן לצדי.
תזיז את היד. אני רוצה אותה קרוב, רוצה אותה מלטפת כל סנטימטר קטן בגופי, במקומות שאף אחד לא נוגע.
תתקרב.
אני רוצה להרגיש את הבל פיך מחמם את צווארי, ריח מעושן מהול במנטה שנשארה ממשחת השיניים שהשאלת ממני אחרי לילה מסעיר ושכחת להחזיר אותה לכוס הכחולה על הכיור.
תחבק אותי.
אני רוצה להתעטף בזרועותיך החסונות, שתנשק את צווארי ותלחש לאוזני מילים שאשכח בבוקר.
תנגן לי.
אני אוהבת את הדרך בה אצבעותיך מלטפות את הקלידים, בעדינות גמורה שמתגברת מתו לתו.
אני אוהבת את המנגינה הישנה שהיית מנגן לי בפסנתר השחור שבכניסה, כשרק הכרנו, ואני התפעלתי מהאופן בו אצבעותיך מתרוצצות במהירות מאוקטבה לאוקטבה.
אתה פורט לי על מיתרי הלב.
עכשיו אתה רחוק.
מתעטף בקרבתה של מישהי אחרת, נושם את נוכחותה כאילו מכור לריח גופה.
אומר לה מילים שפעם היו שלי. מילים שאמרת לי כשהיינו מחובקים בין השמיכות, מילים שלחשת מהצד השני של הקו וחיכית שאשלח אותן בחזרה.
עכשיו אתה איתה.
אני תוהה אם גם אתה חושב עליי כשאתה משתכר עם חברים ומניח לפה לדובב מחשבות אסורות, או כשאתה סתם לא צלול בשעות הקטנות של הבוקר כשראשה מונח על חזך ואתה מתגעגע לחום גופי.
אני תוהה אם גם אתה רוצה לשלוח הודעה, רוצה כל כך ורק מחכה שאעשה את הצעד, אם גם אתה כותב ומוחק, רוצה לדבר ושותק, אם גם אתה מתגעגע למה שהיינו פעם.
אני תוהה.
אבל אולי גם סתם טועה.
2 תגובות
גרביטציה
18/05/2017 17:44
Rose
כשעליתי לכיתה י' והחלטתי שמזוכיזם זה השחור החדש, הרחבתי פיזיקה. 
כי מה יותר מזוכיסטי מפיזיקה 5 יחל?
זה היה בין השיעורים הראשונים, כשעוד ישבתי לבד בקצה הכיתה, אסטרונאוטית שאני, מרחפת לי בין מרחבי הדמיון העצום שלא אפשר לי להתאקלם. 
הילד הנמוך ההוא עם העיניים הירוקות שנהג לשבת לידי בכיתה ז', קרא לי שמנה, ואני הסתובבתי כי המילה הזו חלפה בראשי מאות פעמים עד שהתחלתי לענות עליה, והאמנתי שמשהו לא בסדר עם הגוף שלי.
ובעצם משהו לא היה בסדר עם הראש שלו.
יצאתי מהכיתה אל החצר האחורית כדי לנשום קצת אוויר (וגם להפשיר מהמזגן שהקפיא את נשמתי), אך השמש רק שרפה את עורפי כשעברתי דרך המראה שבכניסה והתמונה שנשקפה ממנה לא השאירה שום מקום למחשבה.
אני שמנה.
חזרתי לכיתה מעורערת במקצת, כשהמורה החל לדבר על כוח המשיכה. 
לדמיון שלי אין גרביטציה, אני מרחפת ביקום ענק של שעונים מדברים ואלפקות סגולות.
זה היה אז, כשהבנתי שמשקל הוא בעצם מכפלת המסה שלנו בכוח המשיכה.
זאת אומרת שאם כוח המשיכה של כדור הארץ הוא 9.8 ושל הירח הוא 1.6, והמסה נשארת קבועה, אז המשקל שלי יהיה קטן יותר בירח.
אז התחלתי לארוז.
חשבתי לעצמי שאולי במקום לעשות דיאטות שלא מועילות לטווח ארוך, אוכל פשוט לעבור אל הירח, ואז הילד ההוא, עם העיניים הירוקות, לא יוכל לקרוא לי שמנה כי אראה לו שהמשקל שלי הוא כלום וחצי. 
אין פה סוף שמח על חייזר ירוק עם נקודות סגולות שבא לאסוף אותי עם החללית שלו, ואני תהיתי שאם לא תהיה גרביטציה, הילד ההוא יהיה הראשון לעוף.
התאקלמתי מעט בכיתה מאז, וגם עליתי שתי מידות בג'ינס. 
הילד הנמוך עם העיניים הירוקות כבר לא לומד בכיתה שלי.
אני עדיין מרחפת בשיעורים, 
אולי מקווה לנחות על הירח.
2 תגובות
שקט
17/05/2017 13:03
Rose
אתם שומעים את זה?
לא?
בדיוק.
שקט. בדרך כלל הוא גורם לי להשתגע, אבל עכשיו כשאני יושבת פה לבד, מנותקת מהכל, הוא הדבר היחיד שאני רוצה לשמוע. 
עכשיו, כשאין שום דבר מסביב, לא דיבורי רקע, לא צעקות, לא שירים ישנים של שנות השבעים שמצאו את דרכם אל הפלייליסט שלי. 
עכשיו, כשאין פה אף אחד מלבדי, ואני יושבת ערומה כביום היוולדי, עם השיער שנוטף על הכיסא וניחוח הסבון שדבוק לעורי. 
עכשיו, כשאין שום מסיחי דעת, והבלאגן שהסתער אצלי בראש שקט לרגע, כשרק ציוץ הציפורים נשמע פה ושם מעבר לחלון, כשקרניים עדינות של שמש חודרות מבעד לתריסים המוגפים למחצה.
עכשיו אני שלווה.
ופתאום זה מרגיש קל כל כך להתרכז בדבר אחד, כשאין שום דבר ברקע שקורא לי להתעסק בו, כשהחברה כבר לא מתקשרת וההורים בעבודה, כשהראש מנותק מדברים מיותרים והלב לא עסוק באנשים לא חשובים.
השקט הזה, שבעבר יכול היה להוציא אותי מדעתי,
הוא הדבר שמחזיק אותי שפויה.
2 תגובות
אפלטונית
16/05/2017 22:03
Rose
אף אחד לא מבין את הקשר שלנו, ואם להיות כנה רוב השעות גם אני לא. 
החברים שלך לא מבינים למה אתה מסתובב איתי, ואני לא מאוד מחבבת את החברים שלך. 
אין אפלטונית יותר מהידידות בינינו. האמנם?
אף פעם לא היה בחור שגרם לי להרגיש.. אפילו לא משהו ספציפי, אתה יודע? סתם להרגיש. 
נשים מלהיבות אותי יותר.
אבל אתה שונה. 
שונה סתם כי אתה מוזר או סתם כי הנוכחות שלך עושה לי פרפרים בבטן. 
כי הדרך בה אתה מבטא את השם שלי, במבטא הצרפתי שכמעט ולא נשמע, גורמת לי לרעוד.
אני מרגישה אובססיבית אלייך. 
אני שונאת להיות תלותית, אבל שלומי תלוי בהאם דיברנו היום או לא. 
קשה לי כשאנחנו לא מדברים, או לא יוצאים יחד בסופ"ש. 
קשה לי כשאתה כבר לא הפסיכולוג שלי לענייני הלב.
המגע שלך ממכר.
אני שונאת את עצמי על שאני רואה אותך ככה, באור רומנטי. 
כי רוב הזמן, כשאתה לא לידי, אני מגששת באפלה. 
0 תגובות
אני אוהבת אותך
14/05/2017 20:42
Rose
היי, אתה. אין לי הרבה זמן לכתוב כי עוד מעט אני הולכת להתגבר על הפחד שלי וללכת למדורה. מדורה, כן מדורה. אמרתי את זה, בסדר? אני מפחדת ממדורות. אני עומדת בין הפחד להישרף ממנה לבין הפיתוי להיכנס לתוכה.
לא רציתי ללכת, זה גם סידור כזה של הרגע האחרון. כמה ילדים רנדומליים מהשכבה, מנגל וקצת אלכוהול.
למה פתאום נזכרתי בך? ככה זה כשאני רגע לפני כניסה לסיטואציה שאני לא מרגישה בה נוח. חושבת עליך. חושבת כמה נוח לי איתך. אמרתי לך את זה אולי קצת יותר מאלף פעמים בשנה האחרונה ואתה תמיד חייכת או שעיקמת קצה אחד של הפה וענית "גם לי כיף איתך רוז" ואף פעם לא יכולתי לדעת אם אתה באמת מתכוון לזה, אבל אני מניחה שאם לא היית, אז לא היית יושב לידי ברחוב ומחליף סיפורים ושיחות נפש בשתיים בלילה. 
כיף לי איתך. כיף באמת. כיף כל כך שבא לי לעזוב הכל ולרוץ להיות איתך עכשיו, לעזוב את המדורה המחורבנת ואת הילדים השיכורים שחצי מהם אני בכלל לא מכירה ולשבת איתך, ככה סתם. אפילו לא חייב לדבר, למרות שבטח אדבר ואתה תקשיב כמו תמיד, ואז גם תספר סיפורים משלך ותגרום לי להרגיש שאחרי הכל המצב שלי לא כל כך גרוע כי יש בחור שיושב שני סנטימטרים ליד, כל כך קרוב שהיד שלו כבר נוגעת בשלי, שאיכשהו מצליח לדפוק את הכל בחיים שלו ולהכניס אותי לפרופורציות. 
אני אוהבת אותך.
0 תגובות
דו"ח מצב שלא תקראי
12/05/2017 23:16
Rose
פעם היינו מדברות. אני זוכרת שאף פעם לא הבנתי איך הקשר הזה עדיין מחזיק מעמד. את רחוקה שנות אור ממני, מתגוררת איפשהו במרכז (היום אני יודעת את הכתובת המדויקת ועדיין לא דופקת על דלת ביתך), קצת יותר גדולה ממני ובכל זאת אומרת שאני גרסה יותר בוגרת שלך. אני זוכרת שהיינו מתכתבות ורוב השעות יכולתי לחבק רק את המסך כי את הפעמים שנפגשנו פנים אל פנים אני יכולה לספור על כף יד אחת. 
אף פעם לא הבנתי מה משך אותך להישאר איתי בקשר, כי הטיפוס האבדני שהייתי באותה התקופה הרחיק ממנו כל כך הרבה אנשים. אולי גם את היית קצת מפורקת, אבל נדמה היה שאותך עוד אפשר היה להרכיב מחדש. 
השנה הכי טובה שלי הייתה השנה שלא דיברנו. אני לא מתביישת להגיד את זה, אם כי לא נראה לי שהנוכחות שלך היוותה קריטריון. השנה ההיא הייתה קצת יותר נינוחה ולרגע הרגיש לי שדברים באמת הולכים להסתדר, ונורא הצטערתי שלא יכולתי לחלוק אותה עמך. 
בסופה חזרנו לדבר. אני סיפרתי לך על מערכת היחסים הלא כל כך נהדרת שהייתה לי ואת פחדת נורא מהצבא. 
היום כשאנחנו מדברות, פעם בחודש, אני שואלת אותך איך העניינים מתקדמים שם ואת עונה "עדיין שוקלת מדי פעם להתאבד". מנסה לא לקחת אותך יותר מדי ברצינות אני עונה "לפחות בתדירות נמוכה יותר" ואת צוחקת ואומרת שאת מתה שהתקופה הזו תסתיים. 
את חבר שלך ראיתי פעם אחת במציאות וחמישים פעמים בתמונות שאת מעלה, ואני מקווה שהוא נוהג בך היטב למרות שאת תמיד מרגיעה ואומרת שהוא נורא מקסים.
אצלי קצת יותר ריק, אין שום דבר חדש ואני מרגישה צורך בלתי מוסבר לברוח, כי אני מרגישה שאני כבר לא יכולה להישאר באותו המקום כל כך הרבה זמן. 
אני לא מסתדרת כל כך טוב עם האנשים שמקיפים אותי. הייתי רוצה לעבור לחברה קצת יותר ליברלית אבל בכל מקום יש ליברליזם מהול בבורות. אני לא מרגישה בנוח להביע את הדעה שלי בפורום הכיתתי כי אני יודעת שתמיד יהיה את הילד הקבוע הזה שעוד לא ריסנו אותו בחינוך, שיקפוץ וישלול את כל מה שעתיד לצאת מפי עוד מבלי שבכלל אדבר, ויקרא לי בשמות מסוימים מבלי שידע את פירושם ומבלי שבכלל אענה על ההגדרה שלהם. 
קשה לי אהובה, קשה לי שאנחנו כבר לא מדברות וקשה לי עוד יותר כשאת כבר לא מצליחה להבין אותי.
יש כל כך הרבה אנשים שמילאו את החלל שיצרת, אנשים מקסימים שהיו שם בשבילי והיום כבר לא תופסים חלק מחיי מסיבות כאלה ואחרות.
יש לי אותך ואני בכל זאת מתגעגעת. אני מניחה שאני כבר לא מתגעגעת אלייך, אלא אל מי שהיית איתי פעם. 
2 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »